אפלה

יום אחד, מחקתי הכל ונעלמתי.

לא יודעת בכלל כמה זמן עבר אבל הייתי חייבת להיעלם.

לא שזו הייתה איזו מנוסה פיזית אבל הנפש שלי התחננה ממני לברוח, לעזוב את העולם הזה.

הצלתי את הנפש שלי. 

חשבתי מה כבר יהיה ? אחשוף את הגוף שלי? איזה שטויות. גם ככה אני לא מכירה, ״שגר ושכח״. כמה סטוצים היו לי שנכנסו בתוכי והרגישו אותי עמוק בפנים ולא הזיז לי, אז תמונה? פאקינג תמונה?

אז זהו, תמונה שברה אותי. וסרטון. ועוד הודעה. ואני יושבת בהרצאה ומקבלת הודעה ״תראי לי איזה תחתונים את לובשת ואני מעביר לך 500 שקל״. ואני לחוצה, ממש לחוצה כלכלית אז מה, לא היית יוצא רגע לשירותים? יוצאת. בהודעה אחרת אני מקבלת ״אני חרמן עלייך עכשיו רוצה שתגמרי בשבילי, רוצה לראות אותך רועדת״ ואני ביום לימודים אבל זה לקוח כבד, אני צריכה אותו, אז אני עוזבת הכל וחוזרת לדירה שלי, משלימה לימודים בלילות. 

כל הקשב נקטע, כל היום אני מסתירה את הטלפון וההודעות שחס וחלילה חברים ומשפחה לא יגלו את הדמות האמיתית של המלאכית שלהם. הרגשתי שאני חיה חיים כפולים. הרגשתי שביום יום מכבדים אותי כל כך אבל פה, אני לא שווה כלום ויש רק את הרצון שלו. ואני הולכת בקמפוס וכל מה שעובר לי בראש זה בדוק הם יודעים. 

החברה הכי טובה שלי, ידעה מהאונלי. היא גם צילמה אותי כמה פעמים ואפילו יצא לנו לצאת לארוחה על חשבון לקוח שלי. כשישבנו בארוחה היא שאלה אותי ״תגידי באמת כל זה על חשבונו? באמת נקבל את כל זה בחינם?״, עניתי לה בכנות מלאה ״כן, כל זה על חשבונו, ולא, זה לא בחינם, הלילה אני לא אשן ואמלא את כל מבוקשו״. במחשבה לאחור, חבל שהייתי כל כך כנה ואמיתית, כי היא יותר לא דיברה איתי מאז אותו יום.

ימים לא קמתי מהמיטה. רק רציתי לבכות ולישון. כמה מר גורלי. כמה אני מסכנה. עד שאמרתי לעצמי פאק, אנסטסיה, זאת לא את. זה פשוט לא מתאים לך. ממתי את מתבכיינת? לא היה לך כסף לאוכל ופתחת אונלי. הוספת עוד עבודה אחרת. תראי אותך איך את תמיד נלחמת, זאת לא את. אף אחת מהדמויות.

אז פניתי לטיפול פסיכולוגי, ותוך כדי אני עדיין אתכם, מראה לכם את כל כולי, חשופה.
רק אחרי איזה עשרה מפגשים העזתי לספר לך שאני מצטלמת. מדגמנת ומרוויחה מזה כסף. היא קלטה את הצער בקול שלי. רק מפגש אחד לאחר מכן, העזתי לומר לה ״יש לי אונליפנס״.

הפסיכולוגית ישבה המומה. אני? מלאכית כזאת? עם מסלול זוהר כזה? אז בסדר קצת טראומות מהילדות, קצת חסכים, הרבה קשיים, אבל תמיד התעלתי עליהם. אני? אני נופלת לאונלי?

משפט אחד, זעזע אותי. היא אמרה לי, ״אני רוצה שתביני דבר אחד, זה מוגדר כזנות לכל דבר״. הסתכלתי עליה עם עיניים רטובות, הדמעות נאגרו לאט לאט עד שיצאה לי לחישה ״אני, זונה?״. מפה המשך הטיפול לא הפסקתי לבכות, הבנתי מה אני עושה, הבנתי מי אני, הבנתי כמה עוול זה יוצר וכמה זה מצלק אותי. 

עד היום אני מנסה להבין את ההשלכות, את ההתמכרות לתשומת הלב, את הצורך שיגידו לי תמיד שאני יפה, שאני שווה. חסר לי ״החיזור״ של הלקוחות שלי. 

עד היום אנחנו עובדות על החוסן והחוזק שלי. 

כל מה שרציתי, היה להציל את המשפחה שלי.

כל מה שרציתי, זה לקבל הזדמנות שווה כמו כל האחרים שההורים דואגים להם ולא הפוך. 

כל מה שרציתי, היה גבר בחיים שלי, שיהיה איתי, שילטף ויתמוך, שאוכל להחביא את הפנים שלי בחזה שלו כשהעולם הופך להיות יותר מידי.

כנראה שהחלומות שלי לא נועדו להתגשם, כרגע. 

שלכם,

אנסטסיה.