פלאשבק
אני זוכרת את אותו לילה, הייתי לא יותר מכיתה ג׳, ילדה בת 9. היינו אצל דוד שלי וההורים שלי כרגיל שתו הרבה. אני תמיד התחננתי שיפסיקו לשתות אבל הם תמיד כעסו עלי שאני ילדה ואני לא צריכה להתערב. אז בשלב מסוים שתקתי, כדי שלא יכעסו עלי. למדתי לסתום, להיות מופנת, לא לשתף החוצה מה מפריע לי, מה אני רוצה, מה אני צריכה.
סוף סוף הם החליטו לחזור הביתה וכרגיל אבא נהג הביתה, שתוי, בזיג-זג.
כשחזרנו הביתה אני זוכרת את עצמי יושבת בחדר המשחקים שלי על הכיסא כשאמא … לא, בעצם אמא ישבה על הכיסא והחזיקה אותי בפרקי כפות הידיים שלי. אני זוכרת שהתחננתי שתעזוב אותי ותיתן לי ללכת לישון אבל היא לא אהבה את הבעת הפנים שלי. היא התעקשה שאספר לה מה קורה לי ולמה הפנים שלי לא מרוצות, כשהתחתנתי שתעזוב ותאפשר לי ללכת. ידעתי שאם אשתף את מה שאני מרגישה, היא תכעס. שהרי אני לא מרוצה שהם שתו, כי הם מתנהגים כמו ילדים קטנים, הם מביכים אותי, הם רבים, אבא אונס את אמא, אמא מנסה לברוח, אבא מרביץ לאמא, אמא קוראת לי לראות את הדם כדי שאכעס על אבא, ואני תמיד נשארת מבוהלת. ולמחרת צריך לקום לבית ספר ולהיות מצטיינת אחרת יכעסו עלי שאני לא אחראית ולא לומדת טוב ולא יצא ממני כלום בחיים.
אז רק רציתי ללכת לנוח, אבל היא רק חיזקה את האחיזה שלה עד שכבר כאב לי והתחלתי לבכות. הרגשתי מוצפת. ״אני לא אשחרר אותך עד שלא תספרי לי מה יש לך״ היא צרחה עלי.
״אני לא מרוצה ששתיתם״ לחשתי מקווה שהיא תקבל תשובה שרצתה אבל לא תשמע אותה.
בבת אחת הלפיתה נפתחה והיא בצרחות חזקות יותר הורתה לי ללכת לחדר ולהוריד את כל הבגדים שלי.
״לא מרוצה ???? אני אראה לך! לכי לחדר שלך!״
ואני מתייפחת לא מצליחה לעצור את הדמעות
״עכשיו תורידי הכל! מייד!״
ובשנייה שירדו ממני כל הבגדים קיבלתי ציווי להיכנס למיטה.
״אמא אבל אני רוצה לשים פיגמה״ ניסיתי להשחיל בין השתנקות להשתנקות
״סתמי את הפה ולכי לישון, לא רוצה לשמוע עוד מילה ממך!״
איזה מעבר… מת ספרי לי מה כואב לך לתסתמי את הפה.
הצרחות מחדר הסלון לא איחרו לבוא.
חילופי קללות, חפצים שנשברים, כאוס גדול. אני זוכרת בשלב מסוים את אבא צורח על אמא, שתתפשט והיא מסרבת. אני זוכרת אותה צועקת. ואותו נאנח. היום אני מבינה מה קרה שם. רק היום אני יודעת לומר שזה היה אונס. פעם אחר פעם. אני זוכרת את צליל פתיחת מגירת המטבח וצליל מתכתי. מיד לאחר מכן, צעקה ״תתרחק ממני או שאני אשתמש בסכין הזאת״
כל גופי רועד עכשיו. ואני נזכרת לקחת נשימה מודעת. אני מקשיבה לציפורים סביבי, אני שומעת צליל מים זורמים שבדרך כלל נעים לי אבל עכשיו הוא פשוט קיים.
אני נזכרת שבשלב מסוים אבא שלי נכנס לחדר שלי ערום, הוא כנראה חושב שאני ישנה כי אני עושה את עצמי ישנה למרות שאני לא נרדמתי לרגע, דאגתי לשניהם, דאגתי לאמא שהייתה בסכנה ואז דאגתי לאבא שהיה בסכנה. אני זוכרת שהוא נשכב לידי.
אני זוכרת שגופי עירום ליד גופו הערום של אבי.
והדבר הבא שאני זוכרת זה שאמא שלי מגיעה וצועקת על אבא שלי מה עשית לה? למה היא ערומה?
למרות שהיא זאת שהורתה לי להיכנס למיטה ערומה ולא אפשרה לי להתלבש.
אני לא זוכרת יותר כלום מאותו לילה, אבל אני גם נזכרת שבפעם הראשונה שגבר חדר לתוכי, לא היה דם. חשבתי שזה נובע מזה שאני ספורטאית וקראתי שקרום הבתולין של ספורטאיות עלול להיקרע במהלך החיים כחלק מהפעילות הגופנית.
השאלה היא .. איזו פעילות גופנית, ועם מי ?
תגובות
הוסף רשומת תגובה