חודשיים לתוך התואר
20.12.21
אני מרגישה שאני לא מוגנת.
סגרתי את החלון, נעלתי את הדלת, כיביתי את הטלפון. אף אחד לא יכול לגעת בי
אף אחד לא יכול לפגוע בי
אני בלתי ניתנת לפגיעה
אני בלתי פגיעה
אני מוגנת
אף אחד לא יתקרב אלי
זה מרגיע אותי ושלוש השמיכות הכבדות מעלי נותנות לי להרגיש בטוחה
הן כבדות עלי ועוטפות איתי
שומרות את חום הגוף שלי ומגנות עלי
הכל כבד
הגוף עייף
אני כותבת בכוחותי האחרונים
בנשימותיי הכבדות
האחרונות
אני מרגישה
שלסיים משפט שלם
יקח ממני בערך את כל
הכוחות שנותרו
ואני
רק בהתחלה
אני דפוקה
לא עומדת בקצב
ולא יודעת
להראות חולשה
אבל אין למי
ואין ממי לבקש עזרה
אני לבד בעולם
ותמיד אהיה
לבד
חסרת הגנה
מאחורי מנעולי דלתות
סגורים
נעולים
ושמיכות כבדות
על החזה
הרגליים
ועל הלב שלי
בנשימותיי האחרונות אני מקווה
יש בי עוד תקווה
לא יודעת למה
אבל היא
קיימת
הנרות מאירים עלי באורות חמים
זה האור היחיד כי החלון סגור
זה החום היחיד שאני יודעת לקבל
ורק… בעזרת הראייה
כי לגעת
ישרוף
ואני לא רוצה להכאיב לעצמי, יותר
האור החם נעים לי
ונותן לי גם
תקווה
עוד קצת
להתאהב
בצבע הנעים שלו
צבע שמזיז בי משהו
בלב…
בבטן…
היד יוצרת סילואט לרקע האורות המהבהים במהירות
לא יציבים כמעט כמוני
אני מזיזה באיטיות ,וזאת המהירות הגדולה ביותר שהגוף שלי מסוגל
מאמצת מאוד,
את כף היד שלי
סורקת אצבע אצבע במבט שלי
ומתאהבת בכל תא
הצורה יפייפיה בעיניי
של כל חלקי גופי
ואני מתאהבת
בי
החיצונית
כמו כל הגברים בחיי
אוהבת את הבחוץ
בלבד
כי זה הדבר היחיד שיש
אין בלב
ולא בראש
רק קליפה
בחוץ
שנסדקת
תגובות
הוסף רשומת תגובה