פרדוקס התחרותיות

בתור ילדה,  חינכו אותי הישגית, יש שיגידו תחרותית. 

ההורים שלי בטח חשבו שזו תכונה חיובית בהתחשב בעולם שבו ״אדם לאדם זאב״.

ובאמת בבית הספר, היו לי הרבה מתחרים חכמים אבל אף פעם, לא היה טוב כמוני. טוב, למען ההגינות, היינו בכיתה כמה בנות חכמות שעבדנו כקבוצה ביחד, כי הבנו שכקבוצה נגיע ליותר הישגים מאשר מלחמה אחת בשנייה, חוץ מאחת, שירה.

שירה תמיד הייתה המתמודדת השקטה מולי, קטנה ומתוקה, עשירה ומוצלחת. היו לה כל כך הרבה חברים, לא כמוני, ותמיד הרגשתי איתה יריבות בכל דבר שעשיתי. 

משום מה בבית הספר, זה נתן לי דרייב מטורף, אולי כי חלמתי על הרגעים המתוקים שאהיה טובה ממנה והאמנתי שהם אפשריים, האמנתי שאני יותר טובה ממנה, שאוכל לנצח אותה. 

כיום באוניברסיטה, יש כל כך הרבה יותר טובים ממני, אני מרגישה לפעמים אבודה במחשבה שלעולם לא אגיע לרמה של אחרים ושאין לי בכלל מה לשוות, לא בחוכמה, לא בייחוס המשפחתי, לא בסטטטוס הכלכלי ולא בשיוך החברתי.

עם השנים למדתי לסמוך רק על עצמי כי אף אחד לא היה שם להציל אותי. פאק כמה בדידות מסוכנת! היא מיכרה אותי לתחושת הרווחה הזאת שאף אחד לא יכול להרוס לי משהו ואם משהו נהרס, אני היחידה שאפשר להאשים אותה, מה שמחזיר לי את השליטה לידיים ולחיים.

אבל עכשיו, כשצריך לחבור יחד וההצלחה תלויה בפרמטר החברתי שלי, כל כך קשה לי! לעזאזל איתך שירה, שויתרתי על התחרות איתך ברמה החברתית!
ולשדים שלי מצטרפים כל מי שמעולם לא האמין בי, אמא שלי עומדת לצידם מאוכזבת ״אמרתי לך עוד פעם שאת אפס ... לא מאמינה שאפילו ניסית.״
ובאופן אירוני, האקס שלא אהבה פתאום קרוב אליה עומד וצוחק ״את קורעת אותי, לא חבל על כל הכאב הזה? ניסיתי לחסוך לך אותו עוד לפני שנרשמת ללימודים, אמרתי לך, את לעולם לא תיהיה ברמה של החבר׳ה שמתכנתים מגיל 0״.
ורק אני שם שוכבת, שרועה באפיסת כוחות, לא מתנגדת אפילו ומאפשרת להם לרקוד מעלי. 
אבל מה אם אני לא הכי טובה? האם זה מבטל את כל מי שאני?
אמוציונלית... אני מרגישה שווה כקליפת השום.

השדים שלי מרחפים בחדר וצוחקים עלי, ״הנה, את לא שונה! נכשלת בעבר, מה ישנה הפעם? קדימה .. תתכונני לעזוב את האוניברסיטה ולחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים.״

בקיצור, כיום, אני מבינה מראש שאין לי סיכוי ביחס לבני העשירים שמקיפים אותי והפחד היצרי הזה של הכישלון, משתק אותי. אם אני טובה במשהו, אני כל כך מתגאה בעצמי, מלמדת את כולם, מסבירה, מתאמצת, אבל מאידך אם משהו לא הולך לי, כל חוסר הביטחון התחרותי שלי מתפרץ ומושיב אותי כבולה באזיקי הכשלונות שלי. 

מה קרה לילדה עם החלומות הגדולים? הילדה שמעולם לא אפשרה לאף אחד לעמוד בדרכה? הילדה שהאמינה בעצמה יותר מכל אחד אחר, שידעה שכל הכאב שעברה הוא למטרה אחת נעלה, שיום אחד היא תוכל להעניק חיים טובים יותר לילדים שלה ולעוד כל כך הרבה ילדים פגועים אחרים???

אני מסרבת להאמין שהחלום שלי הגיע לקיצו. אני באמת לא מאמינה שזה הסוף. יחד עם זאת אני יושבת ללמוד ואני פשוט לא בקצב! אני כל כך מפחדת מכישלון מוחץ, אני מפחדת לחזור הביתה בכישלון כאן באוניברסיטה.

אני כל כך צריכה ורוצה חיבוק חם, כזה שבאמת באמת יבין את הכאב של כישלון שוב ושוב ושוב, וניסיון שוב ושוב ושוב ושוב, ולא כזה שירחם עלי ממקום עליון ומתנשא.

אני כל כך רוצה שההורים שלי יהיו גאים בי, עם כמה שהם השאירו בי צלקות וכאבים, ההורים שלי הם הכי טובים בעולם, יש להם לב כל כך רחב ורק בגללו הם כל כך סבלו והעבירו אותי סבל. 

אני רוצה להפסיק להשוות את עצמי לאחרים ולהתחרות באחרים כי זה מה זה לא משנה ולא רלוונטי! אני פשוט בטוחה רציונלית שכל אחד מתמודד עם הכאבים והפחדים והיצרים שלו, לאך אחד לא קל לחלוטין ובסוף כל אחד מאיתנו הוא מכלול מלא של רגעים צרופים בעונג ובכאב שעיצבו אותנו.

אבל למה? למה אני לא מצליחה להרגיש גם כמו שאני חושבת? למה אני לא מצליחה להפסיק לפחד שאני לא מספיק טובה ולא לוקחת את הספר לידיים ונהנת מהחומר שצריך ללמוד? הרי הלימודים האלה, כל כך מרגשים ומסקרנים אותי. מה חוסם אותי?

אני לא יודעת מה התשובה והייתי נותנת הכל כדי להבין מה אני עושה לא נכוןף על מנת שאעלים את תחושת התסכול הזאת ממני! 

ההורים שלי חשבו שלחנך ילדה תחרותית יביא אותי להישגים גבוהים. תמיד אמרו לי, תיהיה הכי טובה לא משנה מה את עושה. 

רציונלית ... כמובן שלא ...

והרגש הזה, חוסם כל יכולת שלי לתפקד.

אז בבקשה, קחו ממני את התחרותיות הזאת, שמונעת ממני להתחרות.