בראשית

 ״ המסתורין הוא הדבר היפה ביותר שביכולתנו לחוות. זהו המקור לכל אומנות אמיתית ולכל המדע ״

- אלברט איינשטיין

 

אם אתה כאן, סיקרנתי אותך.
לא רק קימורי הגוף שלי, מחוות הידיים שלי, נפיחות השפתיים שלי או רכות הקול שלי סיקרנו אותך, ראית שיש עוד, אתה ראית שיש בי מעבר.
חשבתי על זה הרבה ויש בי את האינטרס לתת לך להיכנס לנפש שלי, לחדור אלי עמוק הרבה יותר ממה שאי פעם תוכל לדמיין או להרגיש.

אתה יודע מה אהבת, אם אתה כאן? אהבת את הביטחון שלי. אהבת שאני לא שמה על אף אחד ועל שום דעה שמאירה אותי באור כזה או אחר. ובאמת - פאק איט.
אוהב את זה או לא, אתה גולש באינסטגרם, באונלי, בבלוג, שלי. אז אתה מוזמן להינות ומוזמן גם לכתוב לי, אבל בצורה בונה.
יאללה אנחנו מוכנים להתחיל.

לפני בערך חודש וחצי פתחתי את האונלי שלי. וואו, זו הייתה התרגשות. מאז ומעולם הייתי ילדה מינית וסקרנית, חקרתי את הגוף שלי כבר מגיל 12, לטובה ולרעה, אם כי לא נתתי לשום גבר לחדור אלי פיזית עד גיל 18. החזקתי את עצמי כי זה לא מקובל בחברה, ילדה או נערה ששוכבת לפני גיל 18 היא ״מקולקלת״, ״זולה״, ״קלה להשגה״ ועוד מגוון ביטויים שאני סולדת מהם ומנכונתם כיום.
סוף סוף הקמתי משהו, אני לא יודעת אפילו לשיים את מה אני יוצרת, אבל הקמתי משהו, פתוח ומקבל, מקום להיות אני, איך שבא לי ואיך שבזין שלי. אוי סלח לי, ליידי לא מקללת.

האונלי שלי צבר תאוצה והאדה מדהימה, יש לי עוקבים מפרגנים ותומכים, שנהנים מהתוכן שלי ומעריצים כל תא בגוף שלי. עם חלקם אפילו נוצר לי קשר אישי ועניין של דאגה ואכפתיות אמיתית אחד כלפי השניה. לאט לאט ראיתי את החשבון שלי מתמלא והלב שלי הוקל, ראיתי את הפתרון לבעיות הכלכליות שלי לנגד עיניי, שממש כאילו חיבק אותי חיבוק חמים של ״הכל בסדר- את רואה? מצאת פיתרון״.
ביום יום אני סטודנטית, לתואר כפול, באוניברסיטה מכובדת בארץ. אני אוהבת את הלימודים שלי, אם כי השנה הראשונה הייתה רצופה כשלונות זה אחר זה. סמסטר ראשון נכשלתי בכל הקורסים שלי חוץ מאחד שעברתי אותו עם 60 סופי. בבית הספר הייתי תלמידה מצטיינת! מעולם לא קיבלתי פחות מ95 בשום מבחן. אז מה? כל זה היה אשליה? כפי ששמתם לב, אני בלונדינית. בסוף סמסטר ראשון, הרגשתי כל כך סתומה, בלונדינית חסרת ערך, שהלכתי וגזרתי את כל השיער הארוך שלי. כמה בכיתי עליו, מההחלטה הפזיזה הזו. גם סתומה וגם לא יפה עכשיו. הרגשתי כל כך חסרת ערך בכל מובן, בתחתית העמוקה ביותר ולא ידעתי איך לצאת משם.
שמעתי הרבה המלצות לפרוש מהתואר, ממנהלת המלגה שלי, מדיקן הפקולטה, מההורים, מבן הזוג. הייתי לבד מול כולם כשאף אחד לא מאמין שאני אצליח. לקחתי מורים פרטיים, ישבתי שעות על הספרים, התחלתי ליטול תרופות ריכוז למיניהן, ריטלין וחבריו, הפכתי לזומבי אמיתי שרק רואה את החומר הלימודי כל היום. הפסקתי להתאמן ועזבתי את היוגה כמעט לחלוטין, אבל היי! בסמסטר השני כבר עברתי שני קורסים! (ונכשלתי בשלושה).
עכשיו אני בסמסטר ניסיון אחרון, מוכיחה לכולם שאוכל לעשות את הבלתי אפשרי. קיבלתי הזדמנות אחרונה ואני לא מוכנה לאבד אותה, והולכת להוציא את הציונים הכי גבוהים שהפקולטה הזאת ראתה מימה.
לכן לאחרונה אני קצת פחות פעילה באונלי, אני חייבת להצליח בלימודים, ואני כל כך מעריכה את התמיכה שלכם בי, היא סופר חשובה לי.

קשה להתמודד עם עומס של תשלומים, לימודים בתואר כפול, בדידות וחרדות .. כל אלו יוצרים אצלי מעין צורך הישרדותי, שלפעמים, לא מאפשר לי לחשוב. אחרי התקף חרדה, אני מוטלת באפיסת כוחות על הרצפה, על המיטה, על הדשא ליד הדירה, איפה שרק אפול ואמצא פיסת משטח יציב כשכל העולם מסתחרר ומתפרק.

במשך החיים ספגתי כל כך הרבה חרא וכאב, שאנסה לתאר אותו פה, בשורות שהאצבעות שלי יטביעו ברכות על המקלדת, ובדמעות שירדו במורד הלחיים שלי. אולי השיתוף וההוצאה על הכתב, יהיה תרפיה בפני עצמה. מאז ומעולם אהבתי לכתוב כפתרון לפורקן, זה מה ששמר עלי שפויה, יציבה, מתפקדת ולא רק, אלא גם ווינרית ומוצלחת.

לעיניי כל, אני התגלמות השלמות. הילדה המושלמת שכל אמא מייחלת לבנה, האישה הבוגרת שמהווה דמות לדוגמה לבנות שרוצות להתקד בתחומים מסוימים. תמיד הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי ולהתנצל על כל מגרעה, על כל שד שיושב בפנים, על כל טיפת חוסר שלמות בכאוס אחד מוחלט המתכנס לשם אנסטסיה.

אז הנה אני, חשופה לעיניכם, לא רק בגופי העירום, אלא גם בנפשי וליבי, פתוחה לרווחה.